מזה? פוסט בעברית?

פוסט על פסח צריך להיות בעברית. נכון שקצת מאוחר אבל בכל מקרה.

חבר טוב סיפר לי על משהו שכתובב בקבלה. זה התחיל בשיחה בה הוא אמר שהוא התחיל לשמור חמץ וכו' כי הוא רואה בזה מסורת שצריך לשמר. אני לא אוהב את פסח ולא אוהב את המסורות שלו, ואני מעדיף להתעלם מהן. לא, אני לא מתכוון להפסיק להגיע לסדר, ואני אשתדל לעשות משהו גם במשפחה העתידית שלי, אבל אני מוכן לגעת יותר במצות.

קצת זלגתי. לאחר שיחה לא ארוכה בנושא, כי שנינו די חולקים את הדעה שמסורת זה לא דת ולכן כל אחד צריך לקחת את כללי המסורת שהוא כן חושב לנכון לקיים. אני עושה מה שנוח לי.

ואז הוא סיפר לי על מה כתוב בקבלה. אני לא יודע איפה זה מופיע ואני לא מתכוון לחפש מקורות, אני רק רוצה לשתף רעיון.

יציאת מצרים. יציאה מעבדות לחופש. התנגדות לפרעה הרשע, ועשרת המכות. בקבלה אומרים שמה שההגדה מנסה להעביר לנו הוא בעצם הרבה יותר עמוק מזיכרון יציאת מצרים לעומק הדורות.

היציאה מעבדות לחירות בעצם מתייחסת לצורך של האדם לצאת ממסגרות הנוקשות, לברוח מהשעימום והניוון למקום יותר מהנה ועמוק. כולנו מחפשים משמעות לחיים, וההגדה מנסה לעודד אותנו ולהגיד לנו שזה בסדר, אתם עושים את הדבר הנכון. כל אחד מתחיל ממצב של עבדות, והשאיפה היא לצאת לחופש. אפשר לפרש את העבדות בתור כל דבר בחיים שלנו שאנו דובקים בו אבל הוא מזיק לנו בצורה כלשהי. עבודה משעממת, קשר מזיק, הרגלים רעים כמו עצלנות או גרגרנות, וכו'.

פרעה הוא האויב הפנימי - התת מודע שלנו שהתרגל להרגלים ולמצבים המזיקים, ולא נותן לנו לצאת מהם, אפילו אחרי שהבטיח שישחרר אותנו, ואחרי שסבל 10 מכות. אפילו אחרי שהחלטנו שאנו רוצים לעשות זאת, להתנתק מדברים שהתרגלנו אליהם לאחר מספר לא קטן של שנים זה לא עניין פשוט, שלוקח הרבה זמן. הרצון שלנו להשתנות ולצאת מהבאר השחורה צריך להיות אמיתי, עמוק וחזק. להגיד שאנחנו רוצים משהו זה לא לרצות. יכול להיות שאנחנו אומרים את זה רק בכדי לרצות מישהו אחר, או אפילו את התת מודע שלנו.

ארבעים שנה במדבר - רק הדור החדש הגיע לארץ המובטחת. רק העצמות של משה נכנסו למדינת אברהם אבינו. תלאות וקשיים, ומעשים על אנושיים כמו חציית ים סוף. השינוי הזה, היציאה ממצב רע ולא רצוי, יכול לקחת אפילו כמה שנים טובות. כבר דיברתי על זה בפסקה הקודמת. בדרך למצב החדש, אנחנו צריכים לשנות את כל ההרגלים שלנו, או את המצב הקיים. נאלץ לעשות מעשים שנראים לנו בלתי אפשריים, דברים שלא היינו מוכנים לעשות בשום אופן לפני תחילת התהליך. בסוף התהליך, אפילו אם הוא להתפטר מעבודה לא בריאה, רוב הסיכויים הם שכבר לא נכיר את עצמנו, וזאת לטובה.

ומי זה אלוהים בכל הסיפור הזה? מי זה שעושה את כל המעשיים העל אנושיים ומכווין ומלמד את עם ישראל כל הדרך? יש אנשים שלא מאמינים באלוהים. דעתי האישית היא שאי אפשר להוכיח או להפריך את היותו. רוב האנשים מאמינים שהם מסוגלים לעשות את השינוי הזה לבד, שאין אף אחד שיכול להבין אותם, או שהם לא מוכנים לשתף אף אחד. בסופו של דבר אנחנו צריכים להבין שתמיד יש מישהו שייבין אותנו במאה אחוז, וירצה ויוכל לעזור לנו, ואף יעשה זאת אם נבקש. משפחה, חברים קרובים, אנשי מקצוע, תבחרו. אל תעשו את זה לבד. הדברים שהם ילמדו אותכם או הדברים שתלמדו על עצמיכם בגלל איזה מילה שהם זרקו יכולים להיות השפעה עצומה. מצד שני, תהיו סקפטים. אל תיישמו כל דבר שאומרים לכם ותלמדו להבחין בפסיכולוגיה בשקל (כמו הפוסט הזה). תקשיבו, תחשבו על זה, ורק אם זה נראה לכם הגיוני ואתם סומכים על המקור, תפעלו.

יש עוד המון הקבלות כאלה שניתן לעשות. אבל אני אתן לכם לחשוב ולפרש אותן בדרכיכם האישית.

I Am Not Special

This was supposed to start as a new blog on my own domain, but fuck it.

I was supposed to start writing a journal a few months ago. It was suggested to me by a smart person whom I respect and whose advice I usually take.

But, as usual, I got lazy and never started. I even remember having an idea for a first chapter. It was supposed to be a sort of "Hello Diary, my name is Idan" sort of article. But it never came to be. Instead I decided to visit this lonely place again and type about my recent state of mind.

I've been working as a phone customer service person since September. It all began when a friend of mine (who should stay in touch more often than she currently does!) asked me if I'm looking for a job. I said yes and sent her my CV. She sent them to a couple of people, one of whom was the people who interviewed my for this job. I had two other interviews that week, and you need to understand this is more than I've had in the six months prior. Also, I was accepted to two of them. I chose my current work place because it's easier to get to from my apartment and had more shifts per week.

I knew from the beginning that I wasn't going to enjoy doing it. But being unemployed for three years makes you kind of ignore such nonsense. I began a customer service course on September 4th that ended exactly one month later. I passed the practical exam on the first try and started answering calls on my own the very same day. But before I get to all of that I want to say a few more words about the course. I had a relatively good time. I was finally starting to meet new people, my confidence increased quite a bit and I found I can speak to new people without much reservations. Who knows, I might even keep a few friends after I quit here. The course itself was a piece of cake for me, it was relaxing and passed quickly.

And that's where it ended. This job is worse than I thought. It's demanding and makes me a very angry person. And not only because of the customers. It's not easy dealing with the average Israeli customer, but it's even harder dealing with the average Israeli customer service manager... They demand I do a lot more work than the minimum wages I get entitle and keep harassing us about sales.

God I hate sales. I wouldn't mind so much if I didn't think it was disrespectful to our customers. We bug them non stop by trying to sell stuff to them, while on the other hand they usually get very bad service from most other employees. The managers make it sound like sales is the most important aspect of the job, while, at least in my opinion, we should be working a lot harder on the actual service we provide. Because it is below average and quite infuriating in cases, and I sympathize with 90% of the callers. But hell, even the bonus we get for sales is meaningless compared to the bonuses we get for making more calls per hour, getting good results on surveys, etc.

So yeah. The anger this job makes me feel only hurts my confidence. I'm beginning to feel too much like someone I have been trying hard for three years not to be like. This job is horrible and I wanna quit. However, I can't, at least not until I find something else, and other jobs are scarce around here.

So all I have to do is take it on with stride, hope it gets better and ignore the anger, for now. And get used to real life.